אפשר גם אחרת

לפני 15 שנה קרה לי הדבר הכי סיוטי שיכולתי לחלום – הסתבכתי רפואית וכמעט איבדתי את חיי.

אלו היו ימים לא נתפסים, "איך דבר כזה יכול לקרות לאישה צעירה ובריאה בת 38?" ובלי שום הודעה מוקדמת. פשוט הרגשתי לא טוב (ולא תגידו יותר מידי – תכלס בחילה) ופתאום אני לא מצליחה לקום, אמבולנס מגיע, אני יוצאת מהבית ומשאירה בבית בעל המום, ילדים קטנים ותינוק שרק נולד. חשבתי שזהו סוף העולם ואיך הם ישרדו בלעדי. מה יקרה לכולם ומה יקרה לי.

לקח לי שבועיים לחזור הביתה ועוד 9 חודשים לחזור לעצמי. זה היה תהליך שיקום לא פשוט, ולקח לי זמן להתחבר שוב לבית ולכל מה שעזבתי. היה לי קשה לדבר על מה שעברתי במשך תקופה ארוכה מאוד ויצרתי הרבה סודות לא בריאים למשפחה.

שנתיים אחר כך הייתי צריכה לצאת שוב לניתוח והפעם לא מהרגע להרגע – והפעם החלטתי לעשות דברים אחרת. פניתי לעזרה וביררתי איך להתמודד בעצמי עם החוויה הזו ואיך להכין את הבית לקראתה. שלא תחשבו – גם הפעם הייתי מושבתת חודשים אחרי, והייתה לי בבית "אמא להשכרה" שנהלה ביד רמה את הכביסות, הקניות, הבישולים וההסעות כשאני על הספה מסתכלת מהצד.

ולמרות שזאת הייתה חוויה חוזרת, בהרבה מובנים – היא הייתה ממש אחרת. היא הגיעה עם הרבה התבוננות ומחשבה, מדויקת יותר ונכונה יותר לי ולמשפחה שלי. הפעם לא הייתי מישהי שנמצאת בצד וזה קורה לה, אלא מישהי שהיא חלק בדרך השונה שלה. הפעם היה לי את האומץ והאפשרות לפתוח את מה שקרה שנתיים קודם ולדבר על זה. לרכך את הדברים עבור עצמי אך גם למצוא את הכוחות להתמודד עם הדברים מול הילדים שלי ואנשים אחרים מסביבי. הכל בקצב וביכולות שלי תוך הבנה שאי אפשר לעבור מ0 ל100 והכל זה צעדים קטנים.

ולמה אני כותבת לכן את כל זה? אין לכן מספיק על הראש בימים אלו?

אני כותבת את זה כי לפעמים כשאת מסתכלת על סיטואציה מהצד קל לך יותר להבין את הצעדים הקטנים, את הקשיים ולראות כמה את עושה וכמה את נוכחת.

אין מה לדבר שמה שאתן עוברות בימים אלו הוא בלתי נתפס ולא הגיוני. אלו ימים שאף אחת לא חלמה שיגיעו בחלומות הכי גרועים שלה אבל הם פה והשאלה איך אנחנו יכולות להתמודד איתם ואיפה אנחנו יכולות לבוא אל עצמנו עם קצת חמלה ולהבין שדברים לוקחים זמן והבית שלכן ימצא את הדרך הנכונה לו להתמודד.

אז היום כשאתן קוראת את הפוסט הזה, קחו רגע לעצמכן לחשוב

  • איך אני מוצאת דרכים להקל על עצמי?
  • על מה אני מוותרת?
  • איפה אני נעזרת?
  • מתי אני נחה?
  • באיזה הזדמנויות אני לוקחת פסק זמן?
  • ומה הדבר הקטן שאני מורידה מרשימה הTO DO שלי בתקופה זו (ואולי בכלל)?

מאז שחזרתי לעצמי אני לא לוקחת כמובן מאליו כלום. כשאני קמה בבוקר והשמש זורחת אני רגע עוצרת להבין שזה ממש לא מובן מאליו.

כשאתן עוברות עוד יום או עוד רגע – דעו לכן שזה ממש לא מובן מאליו.

הלוואי ותמצאו את הדרך להקל על עצמכן ולמצוא כוחות – הכי מגיע לכן בעולם ❤️שילי

רוצה כרטיסיות שיעזרו לילדיך להתארגן בבוקר?

השאירי מייל והן בדרך אליך

אולי יעניין אותך גם:

"לא בא לי" – איך מפסיקים את מלחמות הכוח מול הילדים?

אין הורה שלא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מבקשים מהילד ללכת להתקלח / לישון / לסגור את הטלוויזיה ומקבלים מהם "לא". ואז מתחיל כדור שלג בו אנחנו מנסים שוב, לא מצליחים, משחדים, מענישים, מבטיחים הבטחות, פוצחים במשא ומתן ובסוף אם כל אלו לא עובדים אז אנחנו פשוט משתמשים בכוח וזהו. ואז הבית הופך לשדה קרב ולאט לאט אנחנו מוצאים את עצמנו מחכים שהם ילכו כבר לישון או למסגרות כדי שלא נצטרך להתעמת שוב. 

להמשך קריאה >>

פעילות אחת שאל תפספסו בחופש הגדול

בימים רגילים של שלווה ושקט אני תמיד מציעה לנצל את החופש הגדול לזמן ללא תוכניות – זמן בו לא "חייבים לעשות", זמן שאין בו לו"ז צפוף ועמוס ויש בו אופציות לספונטניות שכל כך נדירה במהלך השנה כשיש לימודים, גנים, חוגים, שעורי בית ומפגשים עם חברים.

אבל השנה אני חושבת שצריך לנהוג אחרת.

להמשך קריאה >>

מה יחזק את הילדים שלכם ביום שהם חוזרים עם התעודה?

יום התעודות הוא יום מרגש אך גם מלחיץ עבור חלק מהילדים. אלו שפחות הלך להם השנה והם חוששים מהתגובה של המורה, מההשוואות עם החברים ומהתגובה בבית. גם ילדים שהלך להם יותר בקלות בלימודים לא פעם חוששים – "האם המורה תתן לי מה שמגיע לי", "איך אני ביחס לחברים שלי", "האם ההורים יראו כמה התאמצתי"?

להמשך קריאה >>

תעבירי את זה הלאה:

לשליחת הודעה בווטסאפ
1
במה אוכל לעזור?
Scan the code
נעים מאוד, זו שילי. במה אוכל לעזור?